בכל הימים האלו שאבא שלי היה אצלי הרגשתי כאילו ניתנה לי מתנה שערכה לא יסולא בפז. הרגשתי שאת הרגעים האלו של השיחות, הדאגה, הצחוק ננצור בלבנו לעד, וכשהסערה תחלוף עוד נשב ונצחק על כל מה שהיה.
באחד המפגשים האחרונים עם הרופאים, אחרי שהבינו שהכימו לא באמת הצליח להקטין את הגידול, הסבירו בעדינות שיש מצב שאבא שלי יצטרך להוריד את כל היד כדי להציל את החיים שלו. הוא התנגד מיד, אמר שלא מוכן ויצאנו מהחדר בהסכמה שנקווה שלא נצטרך את הניתוח הרדיקלי. אני מתפללת שהוא לא ירים ידיים, שהוא לא יגיע לנקודה שבה הוא מעדיף שנה וחצי של חיים מאשר ניתוח מציל חיים. אני מקווה שהוא ילווה את הילדים שלי בטקסי בר המצווה, יהיה איתנו בחגים, יסלסל את ברכות השבת ויחייך כי קיבל את החיים שלו בחזרה.
ברגעים האלו אני נזכרת בחלום שמלווה אותי כמעט בכל לילה. אני רואה את אבא שלי עם שיער, מביט בי מלמעלה ומסתכל בחיוך ובעיניים בורקות. בחלום הזה הוא לובש מעין סרבל כחול. אני מקווה בסתר ליבי שהסרבל הזה הוא של המוסך, ששם אבא שלי מאפסן את הג'ק שלו כשהכל בסדר איתי. בינתיים אני עושה את הטוב ביותר כדי להרים את השמים עבורו, וגם ברגעים שנדמה שהדברים לא מסתדרים כמו שרצינו, ממשיכה ונאחזת בתקווה, לא מרפה ממנה. אני יודעת שהאמונה שלי מפיחה רוח גם במפרשים שלו, ואני לא מתכוונת לוותר, עד שהחלום שלי יתגשם.
* הסיפורים האישיים במדור זה נכתבו על מנת לשתף מניסיונם של אחרים, להגביר מודעות ואולי גם לסייע. מטבע הדברים, הסיפורים מובאים בעילום שם כדי לא לפגוע בפרטיותם של המטפלים וקרוביהם שסיפורם מובא כאן. השמות המלאים שמורים במערכת.
